Powered by Invision Power Board
דף הבית  · התקנון של איליוס רדיו  עזרה      חיפוש      רשימת משתמשים      לוח זמנים




  הגב לנושא זהפרסם נושא חדשפרסם סקר

> חורף חם המלצות
yarind0@walla.com
פורסם ב: Nov 10 2012, 10:08 AM
צטט הודעה


"בא בעקבות הלב"
*****

קבוצה: חברי פורום איליוס
הודעות: 1434
משתמש מספר: 2752
תאריך הצטרפות: 12-February 10



החורף כבר כאן חברים וכהרגלי תמיד משוטט בחנויות הספרים .
בחודשים האחרונים רכשתי ספרים לחורף הקרוב . ספר אחד שהתחלתי אמש והיום מרתק אותי במיוחד
"רעלה של ורדים " מאת הסופרת לורה פיצגרלד הספר נותן לי הזדמנות להביט מקרוב באישה אירנית הנוסעת לראשונה לאמריקה ההתחלה סוחפת וקשה להניח את הספר מהיד
הנה הפרק הראשון
לבוא בשמלת כלה, לעזוב רק בתכריכים


"קודם באה אהבה, אחר כך נישואים", זהו שיר ילדוּת שהוא ציפייה תרבותית. אמריקנים מאמינים בהתאהבות בכל נים מנימי נשמתם. הם מאמינים שזוהי זכותם המוּלדת, בוודאי תנאי מוקדם לנישואים. אין זה כך במקום שגדלתי בו, ברפובליקה האיסלמית איראן. מתוך ספר חדש, "רעלה של ורדים"

לורה פיצג'רלד פורסם: 24.12.07, 09:37





אני חוצה את מגרש המשחקים בדרכי למרכז העיר טוסון ושומעת שתי ילדות מתגרות בילדה שלישית: "ג'ייק ואלה יושבים על עץ. מ-ת-נ-ש-ק-י-ם. קודם באה אהבה, אחר כך נישואים, אחר כך תינוק בעגלת תינוקות!"




סקרנית, אני עוצרת את הליכתי ומסתובבת להסתכל על אלה, הילדה הג'ינג'ית שהציקו לה. היא יודעת שהיא צפויה להתאהב, אני רואה את זה על פי החיוך המבויש על פניה המנומשים של בת התשע. אני מנערת את ראשי בתימהון וחושבת, כפי שאני חושבת לעתים קרובות: באיראן זה לעולם לא היה קורה.





אין סיכוי. ילדות בנות תשע באיראן לא צועקות בשמחה במגרשי משחקים, חשופות לעיני העוברים ושבים. הן לא מושכות אליהן תשומת לב ולא הולכות לבית ספר עם בנים. הן אינן מטלטלות את שערן הג'ינג'י הארוך ויודעות בביטחון שמחכה להן אהבה בעתיד. והן לא, לא, לא שרות על לשבת על עצים, להתנשק עם בנים ולהביא תינוקות. ברפובליקה האיסלמית איראן, אין שום דבר תמים ברגע שכזה.




אני מרימה במהירות את הפנטקס k1000 התלויה על צווארי ומצלמת סדרה של תמונות. מה שאני מקווה לתפוס בעדשה ארוכת הטווח שלי הוא זה: שיניים קדמיות שעדיין לא גמרו לצמוח. זנב סוס. ברכיים גרומות. חצאיות צמר משובצות קצרות. פלסטר בצבע ורוד זרחני על זרועה החשופה של אלה. אני מטשטשת את הבנים ברקע ומתמקדת רק בבנות ובגרביים הלבנים המקופלים על קרסוליהן. הקלות שבחיוכן. הן כה קלילות, הילדות האלה, כה בנות מזל, עד כי הן מתייחסות לזה כאל מובן מאליו.




אלה רואה שאני מצלמת ודוחקת במרפקן של האחרות. אני מורידה את המצלמה, מנופפת להן ושולחת לעברן את החיוך הגדול ביותר שלי, חיוך של אשה יפה, ואני יודעת, מניסיון, שהחיוך הזה גורם לאנשים לחייך בחזרה. וכצפוי, הן אכן מחייכות. אני מנופפת להן בפעם האחרונה ואחר כך הולכת משם. כבר הספקתי להשתנות. מהרגע הקטן הזה בלבד. הילדות חסרות הפחד הפנטו אותי, ואני יודעת שכאשר אבחן את התצלומים ואביט בילדות בזמן ההפסקה שלהן, אחפש אחר רמזים שיגלו לי אילו נשים הן עומדות להיות.




אני מקווה שימצאו אהבה רומנטית. ונשיקות מלאות תשוקה, וגברים שיביטו עליהן בעיניים שיראו ויחדרו את נשמתן. אני יודעת שאז הן יהיו מאושרות, ואני יודעת שירגישו שלמות.




"קודם באה אהבה, אחר כך נישואים", שיר ילדוּת שהוא ציפייה תרבותית. אמריקנים מאמינים בהתאהבות בכל נים מנימי נשמתם. הם מאמינים שזוהי זכותם המוּלדת, בוודאי תנאי מוקדם לנישואים. אין זה כך במקום שגדלתי בו. ברפובליקה האיסלמית איראן, הנישואים עדיין נדונים לעתים קרובות בין משפחות בנימה עסקית-משהו. ברוב המשפחות המודרניות יש לבנות אמירה כלשהי בעניין. הן יכולות לעודד מחזרים, או, כפי שעשיתי אני, לדחות את הנישואים על ידי לימודים לתואר אקדמי.




לא שגברים איראנים הם בהכרח בעלים גרועים. רבים מהם, כמו אבי היקר, הם טובי לב ואציליים ומתעניינים בנשים שלהם כבני אדם, לא רק כאמהות ילדיהם. ומצד שני, חלקם לא. ישנן ארוחות מנחה משפחתיות, הענקת מתנות, וארוחות ערב, אבל בדרך כלל אשה לא נמצאת לבד עם הארוס שלה לפני החתונה. כך שזה, כפי שאומרים באמריקה, הימור. אשה מצטרפת למשפחה של בעלה בשמלה לבנה ועוזבת אותה רק בתכריכים לבנים. במותה. זאת התרבות שלנו, וזהו העתיד שלנו, עתיד שלרוב הבנות אין מנוס ממנו.



אין מנוס, כך התחיל להתחוור, גם לי.




ביום הולדתי ה-27 ערכו לי הורי ארוחה חגיגית בדירתם היפה בצפון טהראן. בדרך כלל לא עשינו חגיגה גדולה בימי הולדת, אבל באותו זמן הייתי עצובה והם רצו לשמח אותי. הייתי מורה לא יותר מארבע שנים, ולאחרונה התפטרתי ממשרתי, בניגוד לעצת הוריי ואחרי שחלמתי זמן רב כל כך להיות מורה לילדות קטנות. מאז שהתחלתי ללמד סבלתי מכאבי ראש חזקים שהלכו והתגברו ומכאבי בטן רצחניים. הגוף שלי לא היה חזק דיו לעמוד בדרישות הנחוצות כדי להיות מורה לילדות במשטר דתי.




לא היו לי חלומות שישאו אותי קדימה

ברגע שהתפטרתי פחתו תחלואי הגופניים, אבל כך גם עולמי. כמעט לא יצאתי מהבית. הרחובות נראו מאיימים, ולא היו לי כיוון או חלומות שישאו אותי קדימה. עדיין לא מלאו לי 27, והייתי תשושה כמישהי שחיה 100 שנות אושר. שקעתי אל תוך דיכאון נוראי.



הוריי היקרים, שהבינו שאני מדוכאת, הזמינו את כל האנשים שאני אוהבת למסיבת יום הולדת מפוארת. את כל האנשים שיכולים לגרום לי לצחוק. היו שם מינו ולילה, חברותי היקרות מהאוניברסיטה, שאיתן צחקקתי במהלך כל לימודיי, בעיקר בביתה של לילה, בריקודים מול קלטות וידאו פיראטיות של מופעי הרוק של סיאבש. היו שם משהאד ורוקסנה, אח של אבי ואשתו, והכי חשובים, עלי והומה קרמוני, שחברותם עם הוריי היתה, ללא ספק, ליטוף של חסד שהפך את חייהם באיראן לנסבלים. שורשי החברות שלהם היו ארוכים ועמוקים. עלי אַגָא שכר את שירותיו של אבי כמהנדס לפני שנים רבות, כאשר מעטים היו מוכנים לשכור אותו בגלל דרכיו המערביות, ועלי אגא שמר לו על המשרה מאז. חוץ מזה, היינו יוצאים איתם לחופשות כאילו היו בני משפחתנו היחידים.





היה להם בן אחד מוערץ, רֶזַה, שהיה מבוגר ממני ב-12 שנה. הוא התגורר בלונדון זמן רב, אבל הומה חנאום דיווחה לי כל הזמן על מעשיו. "את יודעת שאגא רזה חוזר מלונדון בחודש הבא", הודיעה באותו ערב, כשהתאספנו סביב הסוֹפְרָה בפינת האוכל שלנו ואכלנו ארוחה חגיגית של קבב כבש ואורז עם זעפרן. "הוא קיבל עבודה באוניברסיטה הפתוחה ומוכן להתיישב ולהתחתן. הוא פרופסור, את יודעת".



הרגשתי שעיניהן של מינו ולילה נחות עלי, אבל הסטתי מהן את מבטי וחייכתי בנימוס אל הומה חנאום. ניסיתי להסתיר את תחושת המועקה שלי, להדחיק את ההבנה הפתאומית שכך, אם כן, זה יקרה. לא הייתי צריכה עוד לתהות. התעטפתי כגולם בביתו של אבי ללא עבודה וללא הצעות נישואים אחרות. הוריי אהבו את אגא רזה כאילו היה בנם.



כך, אם כן, זה יקרה. אכנס לביתם בשמלה לבנה, כאשתו של רזה, ואצא ממנו בתכריכים לבנים. ובין לבין, יישאר עולמי מצומצם מאוד.




מצומצם עד כדי כאב, עד כדי... חנק.









"לאמך ולי יש מתנה בשבילך, טאמי ג'וּן". אבי אוהב לתת מתנות. ודאי היה לו קשה לחכות עם המתנה עד שהמסיבה תיגמר. הוא בטח חשב עליה כל הלילה.



רגע אחר כך חזרה אמי עם קופסת קרטון לבנה פשוטה, בערך בגודל של 80 סמ"ר. היא הושיטה אותה לאבי ועמדה לידו, חככה בידיה, נשכה את שפתה התחתונה ונשאה אלי מבט שלעולם לא אשכח. מבט שגאווה, התרגשות ופחד משולבים כולם בתוכו. "הנה, פתחי את זה", דחף אבי את הקופסה לעברי.




פסעתי קדימה ולקחתי אותה בידיים רועדות. הרמתי את המכסה והחזרתי אותה לידיה המושטות של אמי. הסתכלתי בזהירות על שכבת הנייר העליונה ואחר כך קילפתי אותה. "זה ה...?" עצרתי את עצמי. מובן שזאת לא יכולה להיות אותה מתנה. המתנה ההיא תחובה בשידה שלי, מתחת לערימת חיג'אבים ממשי. את המתנה ההיא לא הזכרנו שנים, ואני חשבתי שהיא לגמרי נשתכחה.




הוצאתי מהקופסה בקבוק בושם מפורצלן כחול. נתתי באבי מבט שואל. הוא הנהן. כן, טאמילה. זה מה שאת חושבת.




פתחתי את בקבוק הבושם כדי שאוכל להריח אותו שוב

עיניי נמלאו דמעות בשעה שהנחתי את הקופסה על שולחן הכניסה, סובבתי את הפקק ופתחתי את בקבוק הבושם כדי שאוכל להריח אותו שוב. כדי שאוכל לראות אותו שוב. כדי שאוכל לזכור את הפעם הראשונה שקיבלתי את המתנה המיוחדת הזאת.



זה היה ביום הולדתי החמישי. אבי, שהיה אז צעיר בהרבה, הושיב אותי על ברכיו ונתן לי בקבוק בושם עגול. הוא היה של אמי, והיה מונח דרך קבע על מגש שולחן האיפור שלה. אהבתי אותו. הכי אהבתי ללחוץ על המזלף הקטן באירועים מיוחדים, כשאמי הרשתה לי להתיז מי ורדים על מרפקי ידה התחתונים הרכים, ואחר כך היתה משפשפת אותם זה בזה ומרימה אותם כלפי מעלה, ממתינה לאישור מאפי הקטן. חשבתי שזאת מתנה ראויה. מתנה נהדרת ובוגרת לילדה המעריצה את אמה כפי שהערצתי אני.




אבל כשהרמתי את בקבוק הבושם אל אפי ושאפתי, קימטתי במבוכה את אף הילדה שלי והרגשתי שהחיוך עוזב את פני. לא היה זה ממנהגו של אבי, באבא ג'ון האהוב שלי, להתלוצץ ממתיחות אכזריות, אבל אחרי שלחצתי בזהירות על המזלף וגיליתי שהבקבוק מכיל רק חול, נאלצתי להדק את שפתיי ולהתאמץ מאוד כדי לא להראות חוסר כבוד ולתת לדמעות לזלוג מעיניי.




"זה חול מאמריקה", אמר אבא בארשת כבוד

אבי משך אותי אליו ונשק על מצחי. "טאמילה היפה שלי, זה לא סתם חול". הוא לקח את גב ידי, ליטף אותה עם האגודל שלו והרגיע אותי כמו לפני השינה. "זה חול מאמריקה", אמר בארשת כבוד, "הבאתי אותו לכאן במו ידי כדי לתת אותו לטאמילה ג'ון היפה ביום הולדתה החמישי, כדי שתשמור עליו ותדע שכאשר היא תהיה גדולה, תוטל עליה משימה מיוחדת. היא תצטרך לקחת את החול הזה ולהחזיר אותו למקומו. היא תצטרך להחזיר אותו לאמריקה".



קולה הנעים של אמי שלף אותי מהרהורי. "טאמי".



הסתכלתי לעברה, מבטינו נפגשו. "יש עוד דברים בקופסה", אמרה לי בעידוד והושיטה לי אותה שוב. היא לא נשכה עוד את שפתה. היא לא חככה עוד בידיה. במקום זאת, הסתכלה עלי בנחישות שרק לעתים רחוקות ראיתי אצלה. הרגשתי שתקווה מתעוררת בי, ונבהלתי, כי באיראן התקוות מתגשמות רק לעתים רחוקות, וכמעט תמיד הן מודחקות. בחורה איראנית שמרשה לעצמה לקוות, מסתכנת.




אבי לא הצליח לשמור על סבלנותו. "תוציאי את זה", ציווה, והתקרב אלי כאילו כדי להכריח אותי, במידה שאמשיך להסס.




התאפקתי וקילפתי את שכבת הנייר הבאה. נשמתי עמוקות. האם ייתכן, יכול להיות, כן, זה מה שזה! הסתכלתי על אבי פעורת פה. הוא חייך חיוך רחב, גאה.


בתחתית הקופסה היה דרכון.



בשבילי.




דרכון בשבילי! היה גם כרטיס טיסה לכיוון אחד מאיראן לטורקיה, ושם הייתי צריכה להשיג ויזה לארץ החלומות של הוריי ולרכוש כרטיס טיסה.




הוא עשה זאת.




אבי הציל אותי.




הוא שלח אותי לאמריקה.




"איך אתה..." התחלתי לשאול בפליאה, אבל הוא ביטל את השאלה בהינף יד. הוא עשה זאת. זה כל מה שהייתי צריכה לדעת.




"אבל מה עם...?" הסתכלתי על אבי במבט שואל. מה עם אגא רזה, רציתי לשאול. מה איתו ועם הצעת הנישואים הצפויה? אבל עצרתי את עצמי. לא היה בעיניו שום רמז לאגא רזה.




"תודה, באבא ג'ון. הו, תודה רבה!" כרכתי את זרועותיי סביבו.




"ששש, ששש", השקיט את יפחותיי ונדנד אותי קדימה ואחורה. "זה הסיכוי שלך. לכי לאמריקה ועשי אותנו גאים".




צעדתי לאחור, נדתי לעברו, וידאתי שהוא רואה את הנחישות בעיניי. אעשה זאת. אעשה כל שביכולתי כדי להביא להם גאווה. אחר כך הסתובבתי אל אמי, והתחבקנו. "כל כך אתגעגע אלייך, מאמאן ג'ון".




"אני אוהבת אותך, טאמי ג'ון", לחשה באוזניי. "כל כך, כל כך אוהבת אותך. ודעי שהעולם בחוץ הוא עולם יפה, יפה". היא נחנקה ממילותיה ושוב לא דיברה עד אשר חזרה היציבות לקולה. היא השתחררה מחיבוקי ותפסה את אמות ידיי, מבטה אוחז את מבטי. "לכי ועוררי את מזלך", ציוותה עלי. "הבטיחי לי שתעשי זאת".




החזרתי לה מבט, ולרגע אחד, זה מה שראיתי: את אמריקה. את אמריקה שלה. את אמי, אמי הצעירה יותר, נטועה עמוק באדמת קליפורניה העשירה. לפני שנים, נתנה לי כמה תצלומים מתקופת שהותנו באמריקה. התייחסתי אליהם כאל הפריט החשוב ביותר שהיה ברשותי.




בין התצלומים יש אחד שבו אני אוכלת צ'יפס במקדונלד'ס, ויש תצלום נוסף מהיום שלנו באוקיינוס. בתצלום הזה, אני לובשת בגד ים שלם בצבע ורוד עם חרצית גדולה וצהובה מלפנים. אמי מחזיקה אותי. רגליי כרוכות סביב מותניה וראשי נח על כתפיה. גל שוטף את כפות רגליה. היא מישירה מבט אל עדשת המצלמה. עורה של אמי שזוף, שערה הארוך מתנפנף ברוח. עדיין אינה יודעת דבר על חופים נפרדים, על דרכונים מוחרמים ועל הצורך לעטוף את עצמך מחום השמש ומעיני גברים. היא מודעת רק ליפי היום הזה, שבו היא לובשת מכנסיים קצרים משובצים וחזיית ביקיני ורודה. אוזניה מחושקות בעגילי זהב גדולים ושפתיה משוחות באודם אדום חזק. לק אדום גם על הציפורניים. היא יפה להפליא, נראית כה מאושרת. כה מאושרת וכה חופשייה.




אין זאת האם שאני מכירה. האם שאני מכירה לבשה תמיד חיג'אב, כיסתה את עצמה עם כיסוי הראש שהמשטר חייב. תמיד הרכינה את הראש והסיטה את עיניה כשגברים עברו ברחוב. כלל איני זוכרת את האם העליזה, הקלילה, שבתצלום, אבל למרות זאת אני מתגעגעת אליה כל יום מימי חיי. האם שאני מכירה היתה תמיד עצובה.



השמש. הגלים. רחש האוקיינוס. מיניות בטוחה של חזיית ביקיני ומכנסיים קצרים המדגישים רגליים שריריות של אישה בעלת יכולות. היא זוכרת הכל. והיא רוצה שיהיה לי את זה. אני הוא חלומה הזנוח.




"אני מבטיחה, מאמאן ג'ון". לחשתי בחזרה. "אני מבטיחה שאלך לעורר את המזל שלי".



הספר השני שגם התחלתי לקרא מאת יעל (תהלליה ) פפר גאולה מרצון סיפורה של אחת מנשות גואל רצון
לא כל כך התלהבתי מהספר אך מקווה שבהמשך יהיה מעניין דרך אגב כל הספרים שרכשתי בחודשים האחרונים עוסקים בנשים זוגיות מערכות יחסים סקס ועולמה של האישה
רומנטיקה ואהבה ונתן לי "להבין את הנשים טוב יותר

ספר נוסף שקראתי וממליץ לקוראים חמישים גוונים של אפור מאת אל גיימס
מתוך הרשת


המהדורה העברית של הספר. העטיפה לא חושפת רבע ממה שיש בפנים




"50 גוונים של אפור" אינו סוגה עילית וגם לא מתיימר להיות כזה. לא תמצאו בו דמויות עגולות בעלות רבדים ועומק פסיכולוגי, שעוברות שינוי דרמטי במהלך העלילה וניתן להזדהות עמן. נעדרים ממנו משחקי לשון מעניינים, מטאפורות צבעוניות או דימויים שלא שמעתם עליהם קודם לכן. השפה עצמה דלה, ילדותית ולפרקים אף מעצבנת, וכך גם הפלקאטיות המביכה של העלילה. אבל כרומן פורנוגרפי, "50 גוונים של אפור" בהחלט עושה את העבודה, וכחובבת הז'אנר, היה לי קשה מאוד להניח את המהדורה האנגלית של הספר מהידיים (אולי רק בזמנים בהם רטטתי מדי והוא פשוט נשמט מהן).



פורנו לאימהות
הרומן, שזכה לכינוי המעט קינקי "פורנו אימהות", מספר את סיפור אהבתם הסבוך ולכאורה הבלתי אפשרי, של אנסטסיה סטיל, סטודנטית בתולה בת 22, ובחיר לבה, הטייקון ההורס ושובר הלבבות, כריסטיאן גריי. שתי הדמויות מגיעות מרקעים סוציו-אקונומיים שונים וחיות בעולמות מקבילים. היא סטודנטית ממעמד הביניים שאוטוטו מסיימת את לימודיה ועובדת בחנות "עשה זאת בעצמך", ואילו כריסטיאן הוא טייקון צעיר, רק בן 27, והבעלים של תאגיד קפיטליסטי בעל קשרי עסקים באפריקה.




כריסטיאן חי בארמון: יש לו מבשלת, צי מכוניות, מזכיר שהוא גם הנהג שלו ומסוק פרטי שעומד לשירותו בכל עת שיצטרך. הסלון שלו נראה כמו גלריה לאמנות, הוא חובב מוזיקה קלאסית אך מגדיר עצמו כ"אקלקטי", הוא מעסיק רק נשים בלונדיניות וחטובות במשרד הראשי שלו, ורגיל לקבל כל מה שהוא רוצה.



לולא התנדבה אנסטסיה להחליף את שותפתה לדירה ולהגיע במקומה לראיין את גריי, השניים קרוב לוודאי לא היו נפגשים לעולם. אך משהם נפגשים, כבר מההתחלה, ניתן להבחין בניצוצות של תשוקה, תאווה ומתח מיני שעפים ביניהם כמו גיצים, היישר אל ליבן הפועם בחוזקה של הקוראות.



המעניין הוא שאנסטסיה עצמה, בין אם מתוך תמימות, ילדותיות או חוסר בשלות רגשית, לא מצליחה לעכל לגמרי את המתח הזה, שכבר מעסיק היטב את ראשיהן של הקוראות, שמשמשות סוג של "קורא כל יודע" בסיטואציות הראשונות.



הקונפליקט נוצר, כמו בכל רומן רומנטי מצוי אה לה "רומיאו ויוליה", כשהשניים מבינים שהם מאוהבים, אך מתקשים לממש את אהבתם נוכח ההבדלים הקריטיים כל כך בין העולמות שלהם. אך ההבדל הדרמטי ביותר, אם נעזוב לרגע את ההיבט הכלכלי, הוא בהגדרה שלהם את המושג "אהבה". בעוד אנסטסיה כמהה לזוגיות גנרית ונורמטיבית, האחרון רגיל לחוות זוגיות בדס"מית, כזאת המושתתת על יחסי שליטה מחוץ ובתוך המיטה, כאשר הוא השולט ובת זוגו היא ה"סאבית" – נשלטת טוטלית שמוותרת מבחירה על הזכות לחיות כרצונה, ושמה את כל מבטחה הרגשי והחומרי בידיו של השולט.




אבל אנסטסיה אינה "סאבית". למעשה, את הפירוש למילה הזאת היא מוצאת לראשונה בוויקיפדיה, אחרי שכריסטיאן שלח אותה לביתה כדי שתעשה את שיעורי הבית הנכונים, כלומר - תקרא קצת על אורח החיים שהוא מבקש שיהפוך לשלה. אנסטסיה אינה שפחת האהבה של כריסטיאן, היא רגילה להיות עצמאית וכמו במקום העבודה שלה, "לעשות זאת בעצמה", ומתקשה להבין מדוע הגבר הראשון שהיא מתאהבת בו אי פעם, מבקש ממנה להיות מי שהיא לא.



אינפלציה של אורגזמות
הקונפליקט ביניהם מהווה את התמה המרכזית של הספר, ומלווה כאמור, בכמה וכמה סצנות מין עסיסיות, שלפרקים גורמות אף לקוראות השובבות ביותר, להאדים פניהן במבוכה. כרומן פורנוגרפי, סצנות הסקס הללו נכנסות לרזולוציה מפורטת ביותר, שכוללת תיאורים מגרים של איברים זקופים, מיצי תאווה מתפלשים וחדר אדום


ומפחיד אחד, שאת הנעשה בו לא אפרט כרגע.




יש גם המון אורגזמות בספר, כאשר למחברת אי. אל ג'יימס, זה לא היה נראה מוזר שהגיבורה הבתולה והתמימה שלה, תחווה מולטי-אורגזמה כבר על המגע המיני הראשון. בכלל, נדמה כי אורגזמות רבות ומגוונות מקיפות את הספר, גם מהצד של הקוראות: השמועה אומרת שנשות הפרברים באמריקה, נוהגות להעביר ביניהן את הספר הזה, כשדפיו המקומטים יכולים רק לרמוז על הדברים הלא נאותים שנעשו במהלך הקריאה בו.



אין ספק שההישג הכי גדול של "50 גוונים של אפור", הוא ביכולת שלו לגרות את הקוראות ולהשאיר אותן צמודות חזק לטקסט, נרגשות ומחושמלות מרוב תאווה. בזמנים בהם אנשים קוראים פחות ופחות ספרים, זה בהחלט הישג מרשים שאין להפחית בחשיבותו. ולמרות סיפור המסגרת שכולל יסודות סאדו-מאזוכיסטים, חשוב לזכור שלא מדובר פה ב"ז'וסטין" של המרקיז דה סאד וגם לא ב"סיפורה של או". "50 גוונים של אפור" הוא סאדו-מאזו לייט לנשים נורמטיביות ועקרות בית, ומעניק להן קריצה שובבה לחיים אחרים ומסקרנים, שעשויים לקרות הרחק-הרחק, מחוץ לפרבר

וספר נוסף שמרתק אותי בשם נערה מברלין
מתוך הכריכה שעל הספר

Share
רומן עוצמתי המבוסס על תחקיר מדויק – סיפור חייה של הנערה היהודייה רוזה קליין, בין ברלין 1933 ללונדון 1947.
חייהם של בני משפחת קליין עוברים טלטלה עם עליית הנאצים לשלטון והם מאבדים בהדרגה את כל היקר להם.
האב, אוטו קליין, מנתח בכיר וגיבור מלחמת העולם הראשונה, מאמין תחילה שהנאציזם הוא אפיזודה קצרה וחולפת, ומסרב להגר מברלין גם כשהוא מפוטר מבית החולים ומצבם הכלכלי והחברתי מידרדר. אך ליל הבדולח מהווה נקודת מפנה, לאחר שהוא נעצר עם בנו ונשלח למחנה.

אלא שעכשיו דלתות המילוט מגרמניה כבר נסגרו בפניהם. רק את רוזה, בתם בת השש-עשרה, הם מצליחים להבריח מברלין ברכבת הקינדרטרנספורט ללונדון, כשעל כתפיה הצרות מוטלת המשימה להביא בעקבותיה גם את משפחתה. רוזה משקיעה מאמצים אדירים להשיג ויזה לבני משפחתה, אך עם פרוץ המלחמה היא מאבדת איתם כל קשר.

עלילה סוחפת על אהבה ואובדן, שבמרכזה סיפורו המרתק של הקינדרטרנספורט, משלוחי ההצלה של ילדים יהודים מגרמניה הנאצית לבריטניה.

"רומן מטלטל במיוחד שמבוסס על תחקיר מעמיק. מחווה נהדרת לגבורה שבקינדרטרנספורט".
- הטיימס

"כתיבה עוצמתית שמפיחה חיים בעבר. הדרמה, הצער, התקוות והאתגרים במסעה של נערה יהודייה מברלין שלפני המלחמה ועד לונדון שאחרי המלחמה, כל אלה חיים לנגד עינינו בפרוזה כובשת לב. רומן שריגש אותי מאוד והעניק לי השראה, ואת השראתו שלו שאב מהחיים עצמם"
- סר מרטין גילברט


וספר אחרון מאת צרוייה שליו בשם תרה
זהו סיפור מלא עוצמה על פירוק של תא משפחתי על הכאב שבא בעקבותיו.ועל התקווה לבנות אהבה חדשה על חורבותיהם של חיים קודמים


חורף חם ונעים
מהלב
ירין
PMשולח הדוא"ל
Top
1 משתמשים צופים באשכול זה (1 אורחים ו 0 משתמשים אנונימיים)
0 משתמשים:
« הבא הכי ישן | הפורום של ירין - נקודת מפגש לנושאי חברה, תרבות אקטואליה וטיולים | הבא הכי חדש »

אפשרויות נושא הגב לנושא זהפרסם נושא חדשפרסם סקר